משקל יתר והסיכון לסרטן – לנסט 16/02/08

משקל יתר. משקל יתר.

סוף סוף יש כמה דקות לעבור על הספרות.

בלנסט השבוע (16 בפברואר), מטה אנליזה של הרבה מחקרים. השמנת יתר, (BMI גבוה ב 5), נקשרה למספר סוגי סרטן בגברים ובנשים. סרטן המעי הגס, סרטן כליות, סרטן הושט, ועוד מרעין בישין לא עלינו טפו טפו.

ברור לי שעם השמנת יתר הולכים הרגלים אחרים המגבירים בפני עצמם את הסיכוי לחלות במחלות שונות כמו המנעות מפעילות גופנית, אורח חיים ללא תנועה, אכילת מזון מעובד, שומנים רווים, מעמד כלכלי נמוך ועוד. קשה מאוד לבודד את הסיבות לעליית שיעור הסרטן. המחקר הזה לוקח אותנו צעד קדימה אבל לא באמת מחדש הרבה. אנחנו יודעים כבר מזמן שתזונה נכונה ופעילות גופנית מונעות מחלות ומאריכות חיים. שתי סיבות המוות המשמעותיות ביותר בעולם המערבי הן מחלות לב וסרטן. שני הרוצחים הללו אינם כוחות טבע. אפשר לעשות הרבה כדי להימנע מהם. רוב הצעדים בהם ניתן לנקוט זולים בכסף ויקרים מבחינת הקושי לבצעם.

אז מה אפשר לעשות?

1. לאכול בריא – מגוון, מזון שאינו מעובד, (שמכיל כמה שפחות שומנים רוויים), ירקות ופירות מרובים – עוד על דיאטה למניעת סרטן בפוסטים עתידיים.

2. לבצע פעילות גופנית.

3. לשמור על משקל תקין.

4. לא לעשן.

5. לא להיות עני.

עוד בלנסט מהשבוע -

1. פחם פעיל בלקיחה עצמית לאחר הרעלה לא עוזר ולא צריך להיות מומלץ. כשלמדתי בשנה הראשונה סיפרו לנו שבאמריקה הגדולה מקובל להחזיק סירופ איפקק – שגורם להקאה לשימוש במקרי הרעלה. אחר כך הסירופ ירד מארון התרופות הביתי מאחר וקיימים המון חומרים שאסור להעלות חזרה למעלה – כמו חומרים מאכלים חומציים או בסיסיים למשל. הם שורפים את המעברים בדרך למטה וממש לא רצוי להחזיר אותם לעוד סיבוב בדרך למעלה. פחם פעיל סופח חומרים בעלי מטען במעיים ומונע מהם להיספג. גם האסטרטגיה הזו הוכחה כלא יעילה במחקר זה שנערך בסרי לנקה. במדינות מתפתחות שיעורי ההרעלה ושיעורי התמותה מהרעלה גבוהים יותר מאשר במדינות מפותחות. הרעלה מחומרי ריסוס ודשנים חקלאיים נפוצה יותר מאחר והאוכלוסייה חקלאית יותר. שיעור התמותה בקבוצה שלא קיבלה פחם פעיל היה זהה לקבוצה שקיבלה מנה אחת של פחם פעיל וללא הפרש משמעותי מהקבוצה שקיבלה שש מנות של פחם פעיל בזו אחר זו. פחם פעיל גורם לשלשול מזעזע. אני מניח שזו ה"תועלת" העיקרית שקיבלו המורעלים המסכנים מהפחם הפעיל. אני מאמין שכמו גורמי הקאה, כך גם פחם פעיל יכול להיות אסטרטגיה טובה במקרים ספציפיים של הרעלה ולא כאסטרטגיה כוללנית. שאל את הטוקסיקולוג הקרוב למקום מגוריך. בהזדמנות זו כדאי להזכיר את מספר הטלפון של מרכז ההרעלות הארצי בבית החולים רמב"ם 04-8541900. שלא נדע.

2. המאמר השלישי עוסק בשאלה חשובה. כבר כמה שנים ברור שהטיפול הטוב ביותר בהתקף לב הוא באמצעות צנתור טיפולי תוך 90 דקות מהתחלת התקף לב. אבל מה עם אנשים המגיעים לבתי חולים ללא יכולות ביצוע צנתור? בתי חולים מרוחקים? באיזורים כפריים או עיירות קטנות? הם מטופלים בטרומבוליזה – תרופות המפרקות קרישי דם, השיטה הטיפולית הוותיקה יותר. שיטה זו לא דורשת חדר צנתורים וקרדיולוג צמוד. המחקר בדק מה עדיף לעשות עם המטופלים הללו מיד אחרי מתן הטרומבוליזה. האם להשגיח עליהם בבית החולים הקטן ולהעביר אותם לביצוע צנתור רק אם לא יחלוף התקף הלב או שמא להעבירם מהר ככל האפשר לאחר הטרומבוליזה לצורך ביצוע צנתור בכל מקרה. המטופלים שהועברו קודם מתו פחות. האם זה בגלל הצנתור או בגלל הטיפול הטוב יותר בבתי החולים הגדולים? קשה לדעת. בכל מקרה, אני הייתי מנסה לחשוב על שיטה אחרת. במקום לקחת אדם עם התקף לב ולהסיק אותו אל הרופאים המכובדים, הייתי מארגן יחידת צנתורים מוסקת בתוך מסוק יסעור. היחידה נמצאת בכוננות ובמקרה של התקף לב היחידה מגיעה לבית החולים המקבל תוך פחות מתשעים דקות. יחידה כזו יכולה להגיע ולפעול גם במקומות שאינם בתי חולים – למשל אזורים מרוחקים מאוד בלי בית חולים. השאיפה צריכה להיות לצנתר מיידית את כולם ולא לבחור בברירת מחדל של טרומבוליזה. מי מתנדב ליחידת הצינתורים המוטסת?

3. במאמר נפלא מזכיר לנו קושנר שענף ההיסטוריה של הרפואה מתפתח. בשנים האחרונות הצטרפו למחקר ההיסטורי של הרפואה רופאים. מענף עיוני בעיקרו, הופכת ההיסטוריה של הרפואה ככלי לגיטימי ללימוד מחלות שמסייע בהבנתן. הוא מספר על סנדרום טורט ועל מחלת קווסקי, והסיבות ההיסטוריות שמנעו מחקר חשוב בנושאים אלה. את עבודת הגמר שלי בבית הספר של הרפואה עשיתי בנושא ההיסטוריה של הגמגום. גם אני ניסיתי להבין בעזרת ההיסטוריה של הגמגום מדוע רופאים לא מטפלים בגמגום. מדוע יש כל כך מעט מחקרים בנושא ומדוע בבעיה נפוצה כל כך אין לרופאים מה לאמר. הסיבה העיקרית היא היסטוריה. מזמנים עתיקים ועד היום טיפלו בגמגום מורים לתורת הנאום, שחקנים, אנשי דת, וכיום קלינאי תקשורת. הגמגום מעולם לא היה חלק טבעי בעולם הרפואה ולכן נשאר נקודה עיוורת לרופאים. לא לומדים על הגמגום, לא לומדים אותו, ואין לו, לגמגום הזה ממנו סובלים 1%, אפילו סטטוס של מחלה או סינדרום.

אחלה גליון. הלנסט הולך והופך במהירות לכתב העת הרפואי הטוב ביותר, עם מאמרים רלונטיים לפרקטיקה, עם תרומה ממשית גם לשיח הפוליטי רפואי, ומשאיר מאחור את הניו אנגלנד שקוע במדעי יסוד עד צוואר. ואפילו היסטוריה של הרפואה. כל הכבוד!

כל האמור כאן אינו משמש יעוץ רפואי אלא דעה אישית של כותב הבלוג שיכולה להשתנות מחר לפי מאמרים חדשים. כל החלטה רפואית צריכה להיעשות יחד עם הרופא המטפל, לפי מצבו האישי של המטופל ובטח שלא על פי רשימה מהקצה הדרומי של האינטרנט.

תגובות

  1. נדב פרץ כתבה:

    לגבי משקל יתר – אני הולך על מס' 5.
    עכשיו צריך להתחיל לקרוא מאמרים על לחץ בעבודה כגורם סיכון, לא? :-)

הוספת תגובה

הדוא"ל שלך לעולם לא יפורסם או יינתן. שדות חובה מסומנים ב *

*

*